<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער ראשון</h1>
<h2>דף מ.</h2>
גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה, ותניא בבריתא אי זו היא טרית שאינה טרופה, כל שראשה ושדרתה ניכר. ואיתמר רב הונא אמר עד שיהא ראשה ושדרה ניכר, רב נחמן אמר ראשו או שדרו. פי' שיהא ראשה ושדרה ניכר ומכיר בהן שהוא דג פלוני והוא טהור, ודוקא כשהוא שלם סמכינן בהו אטביעות עינא הא לאו הכי לא סמכינן אטביעות עינא דראש בלחוד ולא דשדרה בלחוד. רב נחמן אמר ראשו או שדרו, דאפילו במחותך סמכינן אטביעות עינא דידהו ראש בלא שדרה ושדרה בלא ראש, ומיהו בעינן טביעות עינא דכל חד וחד. ומותבינן עליה דרב נחמן ממתני' דתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, בשלמא לרב הונא דאמר לא סמכינן אטביעות עינא אלא בשלם, אתיא שפיר מתני', דמתנחינן סימנא אפילו במחותך דליכא אלא שדרה, אלא לרב נחמן קשיא דמשמע דלא סמכינן אלא אהאי, ואם איתה דראש לחודיה אפשר למסמך עליה למשרייה, זמנין דבלאו ההוא סימנא שרי דבראש ליכא קשקשת. ומתרצינן כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישיהו לטמאים, כלומר להכי תנא ההוא סימנא משום דההוא סימנא סימן מובהק, ואלו בראש בלחוד זמנין דלא מישתרי בהכי דלא מינכר ליה שפיר, דאיכא טהור דדמי רישיה לטמאים. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה דמתניתין דהתם אתיא לאתנוחי סימנא למי שאינו בקי בהן כלל בטביעות עינא, וסימני הכשר דגים אתא לאשמועינן, ולא נחתא לדינא דטביעות עינא כלל, אלא דעדיפא ליה לתרוצי כדתריץ, ורויחא ליה הכי. ופסיק רב פפא הלכתא עד שיהא ראשו ושדרו ניכר שכל אחד ואחד, דבעינן טביעות עינא דכולי גופא, ואלו הוי ראש לחודיה או שדרה לחודה לא סמכינן אהיכירא דטביעות עינא כל היכא דליכא סימנין דקשקשת, דטביעות עין דכולי גופא בעינן, ודכל אחד ואחד, ולא שרינן חד בטביעות עינא דחבריה. ובדברי המחבר לא נתבאר זה כראוי. ומיהו לענין צירן מותר במכיר אחד, דצירן דרבנן הוא כדמוכח (בהעור והרוטב) [בגיד הנשה] (צ"ט, ב'), והקלו בו. ולפיכך דגים מלוחין מותרין ואין חוששין להם, לפום מאי דאסיקנא הכא בגמרא דצירן מותר בהיכר דג אחד, אבל בטרית טרופה לא שרינן אפילו ציר, דכיון דטרופה חיישינן לתערובת גופן בציר עצמו. ובדברי המחבר לא נתבאר זה כראוי.
גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה, אין שם מומחה, אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים, רב נחמן אמר עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. וכן אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופרכינן וליבדוק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת וכו'. ומתרצינן בשנמוחו. וקשיא אהא, דהא בחולין אסיקנא עלה דהא דסימנים לאו דאוריתא, ואם כן למה לי נמוחו, אפילו בשלמים נמי. וזה המחבר כתב דהיפרישא איכא בין ביצים לעוברי דגים, דביצים דוקא סימנין לאו דאוריתא. ודעת אחרת דפליגי הני שמעתתי אהדדי. ע"כ. ולישנא קמא ליתיה, דהא בירושלמי אמרו בפירוש דסימני עוברי דגים וקרבי דגים לאו דאוריתא. ואף המחבר הזה הביא אותו. ולישנא אחרינא נמי דנימא דפליגי לא מיחוור. אבל אני אפרש, דודאי לא פליגי ולא קשיאן אהדדי כלל, דהתם בע"א אמרינן אין ניקחין אלא מן המומחה, כלומר אדם מוחזק בכשרות, והכי מוכח בירושלמי דכאיל ליה בהדי תכלת, דאמרינן אין לוקחין עוברי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא מן המומחה. ולאו דחשידי לספויי לן איסורא, אלא שאין מכירין בהן יפה, וסומכין על עצמן, וכסבורין להכירן וטועין בהם. ולפיכך באין שם מומחה מתירין אותם באומר אני מלחתים, שזה אינו עובר לדעת, וכיון שרואה שזה (פורש) [דורש] ומבקש ממנו עדות אינו משקר לו. ומקשינן וליבדוק בסימנין, כלומר למה לי מומחה, כיון שאיפשר לעמוד על בירורו של דבר בסימנין. ופריק בשנימוחו. ולא מצי לתרוצי משום דסימנין לאו דאוריתא, משום דאכתי קשיא למה לי מומחה תיסגי באומר של דג פלוני הוא וטהור הוא, דהכי אמרינן בחולין גבי בצים ואפילו בנכרי, הילכך הכא דאמרינן דבעינן מומחה, לא סגיא לאוקומא אלא בשנימוחו, והתם בעינן מוחזק בכשרות, ואי ליכא מומחה סגי באומר אני מלחתים, ואם לא נימוחו אפילו בנכרי סגי באמר של דג פלוני וטהור הוא. ולפום מאי דפרישנא דהני דלאו מומחין לאו דחשידי לספויי איסורא, אתיא שפיר הא דאמרינן בגמ' (שם ל"ט, ב') דאם נתארח אצלו, או שיגר לו מותר, דמסתמא אין אדם נותן לחברו ולא משגר לו אלא לעשות לו קורת רוח, הילכך אין אדם נותן לו לאכול לחברו ולא משגר לו שום דבר אלא בשבריא לו שאותו דבר ערב לו ונוח לאכול ממנו, והיינו דאמרינן עלה דסתמא דמילתא בעל הבית ממאי דאכיל משדר ליה, כלומר ממה שנוחה לו אכילתו לזה ששלחו לו, והיינו דאמרינן עלה בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, דלאו דוקא, דהא לאו באכילה דידיה דהאי דמשגר איירינן, אלא דוגמא בעלמא, דכי היכי דבעלמא מסתמא ליכא דשביק היתירא ואכיל איסורא, הכא נמי אין אדם עושה דורון אלא ממה שנוח לו למקבל מתנה ורוצה לאכול ממנה. וזה הלשון בגמרא בענין אחר.
